יום טוב סמיה מנכ"ל ונשיא
האנרגיה המתחדשת והירוקה בעולם היא כבר עובדה מוגמרת. השוק הזה כבר לא אופנה חולפת. הוא חצה את נקודת האל-חזור ואף יצלח את המשבר הכלכלי העולמי ואולי יהיה חלק ממנופי ההיחלצות מהמשבר על-ידי מהפכה רבתי בעשייה ובדרכי החשיבה. התחום הזה יכול להושיע את העולם מאבטלה ומרעב, מזיהום וממחלות, ויותר מזה, מהזרמת פטרו-דולרים לשימון גלגלי הטרור העולמי.
ערב כניסתי לתחום האנרגיה החלופית בשלהי 2005, טענתי כי הצורך האמיתי במקורות לאנרגיה מתחדשת וירוקה אינו נובע דווקא מהנושא של שינוי האקלים והתחממות כדור הארץ. לא משום שזה לא חשוב, אלא משום שאף צרכן חשמל או דלק, לא ישתכנע לשלם אגורה אחת יותר בשביל הסיבה הזו. לכן, עד שנגיע למחירי אנרגיה ירוקה שווה או זולה יותר מאנרגיה מזהמת, זה הזמן של מנהיגים וממשלות וגם של יזמים עם חזון וסבלנות.
שלוש סיבות עיקריות, קרובות יותר לליבנו, הן המניע העיקרי לחתור לחליפי אנרגיה מתחדשים. הראשונה: עצמאות אנרגטית של מדינה היא חלק מהביטחון הלאומי שלה. הורדת התלות במקורות מחוץ למדינה ולו ב-10% כל עשור אפשרית בהחלט. הסיבה השנייה, בריאות. אנשים בריאים מפיקים יותר הנאות בחיים, עולים פחות כסף למדינה ותורמים יותר זמן לגידול התמ"ג. הסיבה השלישית, החזרת החקלאות כמקור פרנסה נרחב בדמות של "חוות אנרגיה" הן לגידול ביו-מסה באדמות שיוריות וממי קולחין, והן לניצול כל גג לקליטת השמש והפיכתה לאנרגיה בטכנולוגיות שונות.
אלא שהמדיניות שקבעו ממשלות ישראל לקידומו של שוק זה, שכבר היום מספק מאות משרות למשק והדרישה למשרות נוספות רק עולה, מקפצת "בצעד תימני" ולכן, אנחנו לא מתקדמים. מדוע מאז מיזם דודי-השמש של צבי תבור ובן-גוריון, שנולד כבר לפני יותר מ-50 שנה, עוד לא קם מיזם משמעותי אחד של אנרגיה מתחדשת, ואנו חוזים רק בזרזיף של פרויקטים לוקאליים?
למדינת ישראל יש את מלוא הפוטנציאל לפיתוח שוק אנרגיה מתחדשת. את זה אפשר לעשות עם מרכזי מו"פ מובילים, ממשלה עם חזון ותוכנית ארוכת טווח, יזמים מקומיים והתעניינות של שחקנים בינלאומיים. אך העוגה הסולארית בפרט והמקורות האחרים בכלל (רוח ודלקים ביולוגיים) עדיין לא מצאו לצערי את מקומם בתנור עם החום הרצוי.
עלינו להבין שמדיניות היא רק חלק אחד של המשוואה ועליה להיות מגובה ביכולת ביצוע. המדינה חייבת לאפשר את פיתוח משק החשמל הפרטי בישראל, משק התפלת המים ופיתוח פרויקטי הרכבות הקלות ומנהרות למיניהן, מהפכות תשתית שלהן אנו עדיין ממשיכים לחכות יותר מארבעה עשורים.
לו הייתה לנו מדיניות ארוכת טווח שתתמוך בהחלטות הממשלה, שכבר התקבלו בתחום, עם השקעות של מדינה תומכת ונותנת ערבויות, היינו היום מדינה מובילה בתחום, ומעל 40% מצריכת האנרגיה בישראל היה ממקורות פנימיים וירוקים.
אני לא קונה את התפיסה הרווחת, שהייצור צריך להיות בסין ובהודו בגלל כוח עבודה זול. השכר בנגב ובגליל לא כל-כך גבוה. עם מפעלים לרכיבי טכנולוגיה תרמו-סולארית, לפאנלים סולאריים, ממירים, טורבינות רוח ושדות גידול ביו-מסה באדמות שיורית ומים מושבים עם מפעלי לייצור קווי הפקה של בנזין ודלק סילוני מביו-מסה בתהליכים "ירוקים" היינו יכולים להיות עם פחות אבטלה, תל"ג גבוה יותר, והעיקר - עם ביטחון לאומי חזק יותר. אבל במקום להתמיד בתפיסת "אור לגויים", דומה כי נדבקנו במונח "עור מן הגויים". דהיינו, כלום מהדברים הטובים הללו לא נדבק בנו עד עתה. אבל עוד לא אבדה תקוותנו.
לכתבה המלאה שפורסמה בגלובס